האם אנחנו חיים בזמנים בהם אנחנו יכולים להמשיך ולהרשות לעצמנו לטמון את הראש באדמה?

אם תשאלו את הסלרי שורש, הוא ישיב- ודאי שכן.
אין כמו ראש שתקוע עמוק בתוך הקרקע. ממש כמו היוגי שמבלה שעות ארוכות של היום בתנוחות
הפוכות, כשהוא עומד על ראשו, גם שורש הסלרי יטען שהאדמה היא המקום הטוב ביותר עבור הראש
ושרק כך הוא מצליח להשקיט את התודעה.

התודעה שלנו נמצאת תחת מתקפה בלתי פוסקת. אחת לכמה שניות נכנסת הודעה שדורשת את תשומת
ליבנו. אנחנו עובדים מהבית באופן רשמי או לא רשמי. בכל רגע נתון התודעה שלנו מתפצלת בין כמה
וכמה גורמים כאשר מצופה מאיתנו או שאנחנו מצפים מעצמנו לעשות לפחות שניים או שלושה דברים
במקביל.

אני זוכרת בנסיעות ארוכות באוטובוס, מקנאה ביחידי הסגולה שביכולתם לקרוא ספר בלי לחטוף בחילה
תוך כמה רגעים, נשארת לבלות בעל כורחי את כל הנסיעה עם עצמי ועם המחשבות שלי. מתי יוצא לנו
לבלות עם האדם הקרוב לנו ביותר, להקשיב לקול הפנימי שלנו, או אפילו סתם להשתעמם?
ההקשבה הזו הופכת לחיונית במיוחד דווקא בעולם שבו אנחנו מוצפים במידע. תוכן שמותאם לנו באופן
אישי, כך שרק לא נניח במקרה אף לא לרגע את המסך. וכך מוצאים את עצמנו נשאבים על ידי כוחות
שעוצבו במיוחד על ידי טובי המוחות כמלכודות לתודעה.

כמו שאנחנו חושבים על כל מה שאנחנו מכניסים לפינו, כדאי שניתן את הדעת על המידע שמזין אותנו.
האם הוא רווי בפחד, בשנאה, מה המקור שלו ומה איכותו. מה מטרת הכותב ומה מנסים למכור לנו.
בעלי החיים מלאים בידע שמנחה אותם מה עליהם לעשות. האם גם לנו יש מאגר חבוי כזה? האם
התנתקנו ממנו? יש בכלל דבר כזה, אינטואיציה? אם לא נבדוק לא נגלה, מה יקרה כשנניח את הראש על
האדמה, אם נפרוש את המבט שלנו אל השמיים, נטבול את כפות הרגליים שלנו בתוך נחל זורם, נדליק
מדורה ונתמקד בלהבות, ננשום עמוק ונתרכז בשאיפות והנשיפות.