בשולי כפר מקסיקני חיה לה פופה, זקנה ערירית שאיש לא ידע את
גילה. אנשי הכפר רק ידעו להגיד שגם כשאבא שלהם היה ילד היא
כבר היתה הכי זקנה שיש וגם סבא שלהם לא ממש זוכר שהיא היתה
אי פעם צעירה. ביום שנפטרה פופה הזקנה, היא הורישה את כל
רכושה לשתי הנערות שחיו בשכנות אליה ובאו מדי פעם לבקר
אותה, לארח לה חברה או לאפות לה עוגה.
הרכוש שהשאירה אחריה הזקנה היה דל למדי. למעשה, אחרי תשלום
חשבונות והסדרת החובות נותרו רק שישה קלחי תירס מוזרים
ומיובשים

הנערה שחיה מימין לזקנה מייד התחילה לקטר. לא מספיק שאמא
שלי הכריחה אותי לגשת ולעזור למכשפה המתפוררת כי חשבה שאני
מפונקת ומרוכזת בעצמי, עכשיו מסתבר שלמרות אין סוף שנות
חייה היא לא צברה כלום? תכשיטים, יהלומים, זהב, משהו שיפצה
אותי על הזמן שבזבזתי אצלה?
היא הורתה לטבח לנסות ולבשל קלח אחד במים רותחים אבל
גרעיניו היו קשים ואפילו אחרי בישול של כמה שעות כשניסתה
הנערה לנגוס בקלח נשברה השן הקידמית שלה. היא ציוותה לטחון
את הקלח השני של התירס הארור לקמח ומרוב תסכול הטיחה את
ראשה בקלח השלישי
הנערה השניה שחיה בבית משמאל שמחה מאוד שאחרי שנים של שיחות
ארוכות, השראה מחכמתה של האישה הזקנה נשאר לה דבר מה שיזכיר
לה את חברתה האהובה ואת כל הדברים שלמדה ממנה.
היא תלתה את הקלחים על עדן החלון ממש מעל קמין העצים ונהנתה
להתבונן מעת לעת במזכרת שנותרה לה מזו שאיננה עוד בגופה אבל
רוחה בהחלט שורה בכל פינות הבית. הגיע החורף שהיה קר
במיוחד. הנערה נצמדה לקמין העצים, מתפללת שהמלאי שברשותה
יספיק לחמם את החורף הארוך והמזון המעט שברשותה יחזיק אותה
עד סוף העונה הקרה. רוח נשבה דרך סדקי משקוף החלון מנענעת
את קלחי התירס שירשה מהזקנה. גרגר אחד התנתק מהקלח, נפל על
הקמין וכעבר מספר רגעים השמיע קול נפץ אדיר. הגרגר הצהוב
הפך ללבן וטהור, התמלא ברוח ואוויר וקיבל צורה משונה. הנערה
החליטה לטעום והתפלאה לגלות שמדובר במעדן. אחד אחרי השני
נפלו עוד ועוד גרגרים מאחד הקלחים, התמלאו כולם ברוח טובה
של כוונות ישרות, אמונה, הכרת תודה ותיקון. עם בוא האביב,
נפתח החלון ורוחות חמימות לקחו את זרעיו של קלח נוסף, פיזרו
אותו בגינה וכעבור כמה ימים נבטו, צמחו אל על ועליהם צמחו
עוד קלחים של התירס המשונה. כשסיפרה לילדי הכפר שבמפגש עם
חום הגרגרים מתמלאים ברוחות של אבות אבותיהם ואמותיהם שכבר
חצו את הסף הפך הגידול לפופולארי מאוד
בין כל שלל הירקות שאנו מגדלים לאורך השנה, יש ירק אחד
שזוכה למעמד ייחודי. הוא מבלה את הזמן הארוך ביותר בערוגה.
הוא לא רק מבשיל בשדה, הוא גם נשאר שם להתייבש. חמישה
חודשים חולפים, מהיום שהוא נזרע ועד לרגע שבו הוא נקטף.
וכך, מיובש וקשה עורף, כפי שרק מי שבילה קיץ שלם בשמש
הקופחת יכול להיות. עטוף בעלים חרושי קמטים, הוא נכנס אל
הסלים.
כאן הלב שלנו מתחיל לדפוק. תגובות קיצוניות כמו שמעורר תירס
הפופקורן, אנחנו לא מכירים משום ירק אחר. הן נעות בין שמחה
מופלאה של ילדים וילדים בנפשם, כשמתגלה הפלא הזה, שהופך
מגרגרים זהובים לעננים לבנים ועד כעס מר, על הקלחים
המיובשים הללו ששלחנו ואיך אנחנו לא מתביישים.
הפערים בתגובות, מזכירים לנו כיצד מציאות זהה יכולה לעורר
שלל פרשנויות ורגשות, כמספר הנפשות הפוגשות אותה. להתחבר
תמיד לכוונה הראשונית שלנו, לשמח, לסקרן, להזין ולגוון.
לקוות שנצליח לחבר כמה שיותר לבבות )וקיבות( לכוונה שלנו
ולא להתאכזב ולהיעלב, כשהכוונה לא הובנה כראוי, אלא לעמוד
מאחוריה ולהסביר.
בכל אופן, אף אחד לא נשאר אדיש לקלחים שמסמלים עבורנו יותר מכל את סופו של הקיץ, את
פתיחת הסתיו ואת עונת האסיף. הקלחים היפים, נאספים ונשמרים עד לשנה הבאה ובינתיים,
מקשטים את הבית ובימים הקרובים גם את הסוכה.
ההמתנה הארוכה והסבלנות הרבה, בסופו של דבר משתלמות.
חלקה שלמה, שמצמיחה חטיף אהוב על הילדים, היא לא פחות מגן עדן קסום עלי אדמות.
בכל שבוע הם ניגשים, ממששים וממש בקושי מתאפקים.
מתי כבר הקלחים יהיו יבשים מספיק?? מתי כבר נוכל להכין פופקורן???
המטבח שלנו, הופך בכל עונת פופקורן למקום שמזכיר מעבדה של חומרי נפץ. תחשבו על כל
גרגר תירס כעל פצצה קטנה - חימום גרגירי תירס, עד אשר מעטפת הגרגיר הקשה מתפקעת תחת
לחץ הקיטור הנוצר בתוכו. התפקעותו של הגרגיר ושחרור לחץ הקיטור שבו, מפיחה את תוכן
הגרגיר ויוצרת מרקם אוורירי.
בין כל זני התירס שקיימים, הזן שהופך לפופקורן, היה הראשון להיות מתורבת. לפני שאכלו
טורטיות ותירס צהוב מתוק - אכלו פופקורן! וזה קרה במקסיקו, לכל המאוחר לפני 7,000
שנה.
תירס פופקורן הוא לא רק מגניב, טעים ומזין, הוא גם יפה כל כך. אז נשאר רק לבחור את
הסרט שילווה את קערת הפופקורן הטרי והטעים, הישר מהקלח.
נשאר רק לאחל שהשנה נצליח להכיר בטוב, לראות את השפע דווקא במקומות שהוא לא כל כך
גלוי לחגוג את החג מוקפים באנשים יקרים לליבנו ולהודות על מה שיש.