לכל אחד ולכל אחת מאיתנו יש כזה. אנחנו מסתובבים איתו ולוקחים אותו איתנו לכל מקום. לפעמים מרשים לעצמנו להשיל אותו מעלינו, בכניסה לבית, אבל הרבה פעמים הוא איתנו אפילו במקום הבטוח ביותר. הלב הפגוע, בטוח שמדובר בהגנה מפני אלו שרוצים להרע לו. לכולנו יש דימוי שטיפחנו מילדות. כזה שמגדיר אותנו קודם כל בעיני עצמנו ובהמשך גם בעיני הסביבה. שריון הגנה בנוי קשקשים – קשקשים, שאספנו לאורך השנים.
היא, מלאכית. היא לא תפגע בזבוב (ובדרך פוגעת בעצמה ללא הרף). הוא, בעל מושלם, יעשה הכל בשביל אישתו וילדיו (ואף פעם לא יעשה דבר עבור עצמו).
וההיא, סופר וומן, הכל קטן עליה (לבקש עזרה או להודות בקושי זה מחוץ לתחום).
ואז מגיע המשבר, גדול או קטן. משהו שמזיז אותנו מאזור הנוחות שלנו ומאלץ אותנו להסתכל ישירות במראה. לגלות, שהדימוי כבר מזמן הפסיק לשרת אותנו ואנחנו אלה שמשרתים אותו. הפכנו לעבדים שלו.
משלב הזיהוי, הדרך לחירות ארוכה מאוד. דורשת להוציא אל האור את כל מה שקברנו עמוק באדמה.
עוד אחת שקבורה עמוק באדמה בימים אלו, היא הבטטה. שנים היא מטפחת את דימוי המתוקה, העגלגלה. זו שכולם אוהבים - גדולים כקטנים, מסביב לעולם, מזינה ומשביעה, בכתום בוהק משתדלת לא לבלוט יותר מדי ולא לנקר עיניים. פשוט להיות שם תמיד, בסביבה. שקטה ומנחמת את כל מי ששם אותה בצלחת.
גם אנחנו, האמונים על גידולה והתפתחותה, היינו עיוורים ואפילו שיתפנו פעולה עם הדימוי שלה. האמת שזה היה די נח.
אבל אז החלה האדמה שתחתנו לרעוד.

עשר, עשרים או אפילו שלושים אצבעות, לא מספיקות כדי להשתלט על כל מה שגדל בערוגה.
ידיים נוספות הגיעו מכל כנפות תבל. הביאו איתן עיניים, שרואות באור שונה את הבטטה.
שנה, ועוד שנה, התביישו העובדות והעובדים החדשים להעיר לנו ולהאיר את הבטטה באור חדש.
אבל אז הגיעה הקורונה. עובדים שהיו אמורים להישאר איתנו כמה חודשים, ״נתקעו״ איתנו שנה נוספת. וכשהגיעה עונה נוספת של בטטה, סוף סוף, בתוך כל החושך שהביאה איתה תקופת הקורונה, זכתה סוף סוף הבטטה לצאת מן המחשכים.
״תגידו? למה אתם לא משתמשים בחלקים הכי טובים של הבטטה?״
השאלה מאוד הפתיעה. אנחנו, משתמשים בכל הבטטה. מכבדים כל שורש ושורש.
״אבל החלק הכי טוב, הכי בריא, הכי מזין, הוא העלים הירוקים שהבטטה נותנת, כשכל השדה מתאמץ ומניב כמה ירוקים מסכנים בקושי״.
את הפה שנפער בהפתעה, קשה היה לסגור במשך כמה שניות טובות. עלי הבטטה אכילים? איך לא חשבנו על זה בעצמנו?
למה תקענו אותה ככה במשבצת ולא חשבנו לרגע מחוץ לקופסא, כדי לתת לה לבוא לידי ביטוי במלואה?
מאז, הקציר של עלי הבטטה מסמל עבורנו את הימים האחרונים של החופש הגדול, את ההבטחה לבטטות שיגיעו יחד עם ימי הסתיו שעומדים בפתח. את הראיה הרחבה, שמנסה תמיד להסתכל מעבר לדימוי הצר שמוגש לנו ואת שותפות הגורל, שיש לנו עם האנשים שעובדים איתנו את האדמה ואיתכם, האנשים שפותחים מדי שבוע אל הדלת לארגזי הירקות ואת הלב, לקשת רחבה של ירקות חדשים, שהופכים לאט לאט ללגיטימיים .
תעודת זהות
מה זה
עלי הבטטה עשרים באנטיאוקסידנטים ובויטימנים.